נקישה קלה נשמעה מכיוון דלת החדר ור' שמחה-בונים קם לפתוח אותה. על המפתן עמד אחד המשרתים במלון, שבא לשאול את האורח הנכבד במה יסעד היום את ליבו – בבשר אווז או שמא בבשר אחר. ר' שמחה-בונים השפיל לרגע את עיניו, לבל יבחין המשרת באדמימותן, ופטר אותו בכמה מילים סתומות.
בצאת המשרת מהחדר, צנח ר' שמחה-בונים על מיטתו ופרץ מחודש של בכי הרעיד את גופו. דמעות זלגו מעיניו והוא הניח להן לגלוש במורד לחייו ועל זקנו. "אוי ריבונו של עולם, אב רחום וחנון – רחם נא עליי ועל בני ביתי!", התפרצה זעקה אילמת מלבו השבור.
כל העניין החל חודשים מספר קודם לכן:
מנהג היה לתלמידי 'החוזה' מלובלין, להיכנס בכל שנה ושנה במוצאי יום-הכיפורים לחדרו של הצדיק ולשאול את פיו כיצד הייתה ה'חתימה' שנקבעה להם בבית-דין של מעלה. לא לכולם היה הצדיק משיב, אך היו מהם שנענו.
שנה אחת נכנס אל 'החוזה' תלמידו ר' שמחה-בונים, שלימים נתפרסם כרבי שמחה-בונים מפשיסחה, ושאל על 'חתימתו'. התעטף 'החוזה' בהרהוריו. "רואה הנני כי גזרה קשה מרחפת מעל ראשך", אמר וכעבור רגע הוסיף, "השנה תפסיד את כל כספך ותהיה עני ואביון".
ואכן, בדיוק כפי שחזה הצדיק – כן היה. באותה שנה חלו כל בני משפחתו של ר' שמחה-בונים במחלות קשות, ואת כל כספו הוא נאלץ לפזר על רופאים ותרופות. באין מזומנים בידו איבד ר' שמחה-בונים את מקור פרנסתו. הוא נשאר נקי מכל כספו ורכושו, תוהה מהיכן יביא מזון ובגדים לאשתו ולילדיו.
*
"משנה מקום משנה מזל", אמרו חכמינו. נטל אפוא ר' שמחה-בונים את מקל הנדודים בידו ויצא לתור אחר מקור מחיה חדש. עבר ממקום למקום, ניסה להתפרנס מפה ומשם, אך לשווא. גם כאשר כבר נדמה היה לו כי עסקה מבטיחה כלשהי הזדמנה לידיו, הוא החמיץ אותה ברגע האחרון.
במסעותיו הגיע לוורשה. כדרכו בימים הטובים נכנס לבית-מלון משובח שבעליו הכירו בעבר והתאכסן בו. בעל-הבית ידע כי הסוחר ההגון משלם את כל החשבון ועל כן הורה למרשתי המלון לארחו "ברוחב לב".
במשך כמה שבועות שהה במלון, אכל ושתה די צורכו, וכל אותו הזמן אין בכיסו אפילו פרוטה שחוקה אחת. מאמציו המרובים לשלוח יד במיני עסקאות מזדמנות – עלו בתוהו. גם ניסיונותיו לחדש קשרי מסחר ישנים עם מכרים ותיקים – לא צלחו.
לאחר שכשלו כל ניסיונותיו הרגיש ר' שמחה-בונים את מלוא חומרתה של הגזרה שנגזרה עליו באותה שנה. הוא הגיע למסקנה כי עליו לקבל את הדין באהבה ולהשלים עם העובדה שנגזר עליו להיות עני ואביון.
אולם ככל שהתבונן במשמעות הדבר, התמלא ליבו צער וכאב. הוא הצטער על מצבו העלוב ועל מצבם העגום של בני משפחתו. אך יותר משהכאיבו לו העוני והדוחק עצמם, חשש ר' שמחה-בונים מפני הרגע שבו יתברר לבעל המלון כי אין באפשרותו לכסות את דמי האירוח, דבר שבלי ספק יגרום חילול שם שמים גדול.
בתוך כך פרץ ר' שמחה-בונים בבכי. מלב מורתח נשא תחינה לקב"ה כי יוציאו מן המצר אל המרחב. בדיוק אז נשמעה נקישתו של המשרת שבא כדי לשאול אותו איזה סוג בשר הוא מעדיף. השאלה הזאת כמו הדגישה עוד יותר את עליבות מצבו של ר' בונם ולפיכך היא גרמה לו לפרוץ בבכי.
לא חלפו אלא דקות אחדות והנה שוב נשמעו נקישות על הדלת.
הפעם ניצב על הסף שליחה של גבירה יהודייה מפורסמת בוורשה. הגבירה ידעה ככל הנראה על מצבו הנוכחי של ר' שמחה-בונים. היא חשבה להיטיב עמו ובאותה שעה לרכוש לעצמה איש נאמן. השליח הביא עמו הצעת עבודה לר' שמחה-בונים: לשמש קופאי בבית-העסק של הגבירה וליהנות ממשכורת גבוהה למדי – שישה רובלים לשבוע.
*
ברגע הראשון סבר ר' שמחה-בונים להיענות להצעה שלכאורה הבטיחה לו ולמשפחתו קיום בכבוד, אולם כעבור רגע נוסף שינה את דעתו. "אם הקב"ה החליט לסייע לי ולפתוח לפניי שוב את שערי ההצלחה, אינני חפץ להיות פקיד", אמר בליבו.
השליח שהיה בטוח כי איש שיחו ייעתר להצעה בשמחה, נדהם לנוכח תשובתו של ר' שמחה-בונים. "מסור נא לגבירתך", אמר, "כי מוכן הנני להיות שותף בעסקיה אך לא פקיד".
נתן בו השליח מבט משתאה וסב על עקביו.
כשנמסרו דברי ר' שמחה-בונים לגבירה, חרה אפה על העזתו של הסוחר הצעיר. היא הורתה לשליח להישאר בבית ואפילו לא לחזור למלון כדי למסור את תשובתה השלילית להצעה שנתפסה בעיניה כחצופה.
בינתיים נרגעה רוחו של ר' שמחה-בונים. מאמין ובוטח בישועת ה' הקרובה לבוא, הוציא מתרמילו ספר והחל להגות בו בשקט ובשלווה. גם בימים הבאים הוסיף ר' שמחה-בונים להתארח במלון ולנסות את כוחו במסחר – עדיין ללא הצלחה.
חלפו עוד כמה ימים והנה שב שליח הגבירה לנקוש על דלתו של ר' שמחה-בונים. נמלכה הגבירה בדעתה והגיעה למסקנה כי לא יזיק לה אם תכניס את ר' שמחה-בונים – שנודע לכול ביושרו ובתבונתו – כשותף בחלק מעסקיה.
הפעם, כצפוי, נעתר ר' שמחה-בונים להצעה.
ואכן, מתוך השותפות העסקית בין הגבירה לר' שמחה-בונים צמחה הצלחה כלכלית גדולה, ובאותה שנה הרוויחו שניהם סכומי עתק.
כשנסע ר' שמחה-בונים ללובלין, פנה תחילה לביתו של 'החוזה'.
והנה אך דרכו רגליו על מפתן החדר, נשא אליו הצדיק את עיניו היוקדות ואמר: "כפי שאמרתי לך במוצאי יום-הכיפורים, אכן נגזר עליך לאבד את כל כספך, וכפי שנגזר כך היה. אלא שכלל לא דיברנו על הבכיות שתבכה ועל הדמעות שתשפוך. אותן לא הבאנו בחשבון. אלה קרעו את רוע הגזרה"…
מאת הרב זלמן רודרמן שיחי', מתוך הסדרה 'בין הדגים לזמירות'
