שמעון הצורף ידע בחייו ימים יפים יותר, ימים בהם ראה ברכה מרובה במעשי ידיו. עד עלייתו לארץ חי שמעון נטף בתוניס, שם היה בעליו של בית-מלאכה גדול לכלים ולתכשיטים מכסף ומזהב. כשלושים צורפים העסיק ופרנס, ולתוצרתו יצאו מוניטין בכל האזור כולו.
יום אחד התעורר בכמיהה עזה לעלות עם בני-משפחתו לארץ-ישראל. לאחר לבטים קשים והכנות ממושכות עלו שמעון, רעייתו, שלושת ילדיהם, חותנו וחותנתו וכמה בני-משפחה נוספים על אונייה שהפליגה אל עבר חופי הארץ.
הדבר היה בשלהי שלטון המנדט הבריטי בארץ-ישראל. כמו אוניות רבות אחרות, גם האונייה בה הפליגו בני משפחת נטף נתפסה על-ידי משמר-החופים הבריטי ונשלחה בחזרה ללב-ים. חודשים רבים נאלצו לבלות במחנה-פליטים באירופה.
בחול-המועד פסח שנת תש"ח, ימים אחדים לפני פרוץ 'מלחמת השחרור', הפליגו בשנית לחופי הארץ. הפעם הגיעו בשלום ולא גורשו על-ידי איש.
שמעון ומשפחתו נשלחו למעברת פחונים בפרדס-חנה. למחייתו עבד שמעון בסלילת כבישים ובמלאכות-כפיים מפרכות אחרות.
כעבור תקופה הוצע למשפחת נטף כמו לרבים מתושבי המעברות, לעבור לירושלים, אל בתים שהתפנו מיושביהם הערבים. קופצים רבים על המציאה לא היו, שכן אזור המגורים המוצע היה סמוך לגבול הירדני שורץ הסכנות. ליבו של שמעון נשאו לירושלים ועל-אף הסיכון הכרוך בכך עבר להתגורר ב'מושבה הגרמנית' הסמוכה לגבול.
במקביל להחלפת מקום המגורים, ביקש שמעון לשנות גם את עבודתו ואולי גם את מזלו, ולחזור למלאכתו הישנה – מלאכת הצורפות. לשם כך שכר חנות קטנה במרכז ירושלים. ובאמת, לאורך תקופה ארוכה ההצלחה האירה לו פנים.
●
כך חלפו כארבע-עשרה שנים. והנה באו ימים קשים. משפחת נטף התרחבה ומספר הנפשות בה הגיע לשנים-עשר. אלא שבניגוד להתרחבות המשפחה, הפרנסה דווקא נצטמקה והלכה. מיתון כלכלי חריף שרר אז בארץ והלקוחות חדלו לפקוד את חנותו הקטנה של שמעון הצורף.
תחילה הוציא את החסכונות ששמר ליום סגריר – חופן מטבעות זהב שהביא עמו מתוניס. מיום ליום נתמעטו החסכונות עד אשר תמו כליל.
קרוב משפחה תושב חוץ-לארץ הציע לשמעון להגר לקנדה. "בקנדה יש ביקוש רב לעבודות מהסוג שאתה יודע לעשות", שכנע אותו. שמעון אהב מאוד את ארץ-ישראל, אבל האחריות לפרנסת משפחתו היא שהכריעה לבסוף. הוא עשה את כל ההכנות הדרושות לשם ההגירה. בשלהי שנת תשכ"ג היו בידיו כל התעודות והמסמכים הדרושים להגירה והוא המתין למועד שנקבע לה.
את הימים שנותרו לו ולמשפחתו בארץ נהג שמעון לבלות כפי שבילה בכל התקופה האחרונה – בחנותו. לא שהיו לו ציפיות מיוחדות, אבל השהייה מחוסרת המעש בין כתלי ביתו הייתה קשה עליו יותר מן ההמתנה המאכזבת ללקוחות, בחנותו השוממה. שם לפחות חש ערך כלשהו לעצמו ולזמנו.
בניצול הזמן סייע לו חותנו, שנוהג היה עוד מהשנים הטובות, לסייע לו עם הלקוחות וברגעים הפנויים ללמוד תורה. כעת לשניהם היה די והותר זמן פנוי והם הקדישו אותו ללימוד תורה בצוותא.
היה זה בוקרו של אחד מימי חודש אלול, ימים מספר לפני מועד ההגירה המתוכנן. לחנותו של שמעון נכנס כומר לבוש שחורים. כיוון שרגיל היה לשרת את כל סוגי האוכלוסייה בירושלים, לא היה חידוש רב בעצם הופעת הכומר בחנותו.
משהחל הכומר לפרט את מבוקשו, התברר לשמעון כי מדובר בהזמנה ענקית שאפשר להתפרנס ממנה לאורך חודשים רבים. אולם 'אליה וקוץ בה' – ככל שהוסיף הכומר לפרט את משאלותיו, כן הלך והתברר כי יעודה של ההזמנה הוא קישוט כנסייה ופולחנה?. צלבים משובצים, מנורות, וכיוצא באלה. ליבו של שמעון נחמץ בקרבו.
מחשבות סותרות ומבלבלות החלו רצות במוחו. מצד אחד, נטיית ליבו הטבעית הייתה, כמובן, לדחות את ההזמנה. מצד שני, זו יכולה לפרנסו זמן רב ואולי אף להשאירו בארץ-ישראל! מצד שלישי, היעלה על הדעת כי יצירותיו יפארו כנסייה נוצרית?! מצד רביעי, אם יסרב, כלום ימנע בכך את קישוט הכנסייה?! הלוא הכומר יפנה בוודאי לצורף אחר ובסופו-של-דבר ישיג את מבוקשו; מדוע אם-כן לא יזכה הוא בפרנסה?…
בעודו נקרע בין הפיתוי הגדול לבין תחושת הדחייה הטבעית, הגניב מבט לעבר חותנו שהיה שקוע בספרו ובכל-זאת ער לנעשה.
באותה שעה למד חותנו את פרשת-השבוע מתוך חומש שהחזיק בידיו. דפדף מעט בחומש ואז קרא – כאילו לעצמו – בקול רם ותקיף את הפסוק "אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשה לך!"…
שמעון קלט את המסר שביטא שלילה מוחלטת של כל עצם הרעיון. התלבטותו הקצרה באה לקיצה. "מצטער, אדוני", פנה אל הכומר כמתנצל, "אך העבודה שאתה מבקש להזמין אצלי רבה מדי, ואני… ידיי מלאות עבודה עד לסוף השנה…".
הכומר המאוכזב סב על עקביו ויצא בפנים מכורכמות מהחנות.
●
שמעון וחותנו, נמנעו מלשוחח ביניהם על המקרה שאירע – לא באותו יום ולא ביום שלמחרת. שוב ישבו בחנות באין לקוחות והמשיכו לטוות את תכנית ההגירה שביצועה התקרב והלך. וכהרגלם, את מרבית זמנם מילאו בלימוד תורה.
לפתע הופיע בפתח החנות יהודי הדו?ר הופעה שדיבר במבטא אמריקני.
האיש הציג עצמו כ"אדון רובין" המתגורר בניו-יורק. הוא סיפר כי שמע ממכריו על טיב עבודתו של שמעון הצורף ועל כן החליט לרכז את כל רכישותיו אצלו. ליבו של שמעון החסיר פעימה כשהאיש החל לפרט את הזמנתו: 'עצי חיים' מכסף טהור, 'רימונים' ו'ידיים' לספרי-תורה, בתי-מזוזה, פמוטים, ועוד ועוד. ההזמנה בסדר-גודל שכזה, מאדם אחד – לא ידע שמעון מימיו.
והנה ברגע אחד התהפך הגלגל…
שמעון נטף ובני-משפחתו נשארו בארץ-ישראל, כאשר הזמנתו של מר רובין מסייעת להם לעבור את חודשי המיתון הקשים ולהעמידם מחדש על רגליהם. לשמעון לא היה ספק – בזכות עמידתו בניסיון הגדול שנזדמן לו שלח לו הקב"ה פרנסה בשפע, בדרך כשרה למהדרין.
מאז חלפו שנים רבות. שמעון נטף הצורף, שנשאר בארץ והוסיף לשלב מלאכת כפיים עם לימוד תורה, נפטר לבית עולמו. את כישרונו ירשו ממנו בניו הממשיכים את דרכו בבית מלאכה רחב ידיים ומצליח לחפצי נוי ויודאיקה מכסף ומזהב. והם – הפלא ופלא – אף מוסיפים לקיים קשרי מסחר הדוקים עם בניו של "אדון רובין", סוחרי כלי-כסף ויודאיקה המתגוררים בארצות-הברית.
מעניין אף לציין כי בידי משפחת נטף שמורה עדיין פתקה קטנה וישנה עליה נרשמו בשעתה פרטי ההזמנה המופלאה והגורלית בחנות הקטנה של אביהם, בירושלים עיר הקודש.
מאת הרב זלמן רודרמן, מתוך הסדרה 'בין הדגים לזמירות', סיפורים לכל שבת וחג.
סיפור מדהים
כמה אמונה בבורא עולם ושמירת התורה, מחזירה לאדם כפליים
שבת שלום