רבה של זלוטשוב היה יהודי מופרש מהוויות העולם הזה, הוגה בתורה יומם וליל. תושבי עירו העריכוהו וכיבדוהו מאוד. הוא נחשב בעיניהם דוגמה ומופת לרב אמיתי והם חשו מאושרים על כי זכו במנהיג בעל שיעור קומה.
לא-כן שבתי'ל הקצב. איש זה היה גברתן בעל ממון וגס רוח, שמעולם לא הסתיר את הבוז העמוק שחש כלפי הרב.
"רב צריך להיות אדם ממולח, מבין בענייני חולין ויודע פרק בהלכות מסחר", טוען היה שבתי'ל הקצב, "ואילו הרב שלנו שקוע כל-כולו בעולמות עליונים ואין לו כל שיג ושיח עם חיי העולם-הזה!"… להמשיך לקרוא
הרה"ק המגיד מקוזניץ זי"ע נהג לספר שלושה סיפורים בשבת מברכים ניסן. הוא אמר, שיהודי המספר סיפורים אלו בשבת מברכים חודש ניסן, יזכה להמשיך על עצמו שפע ברכה ופרנסה, לו ולכל בני ישראל, שיוכלו לחוג את חג הפסח בהרחבה גדולה.
היה זה בעת סעודת המצווה החגיגית שערכה קהילת ראצפורט לרגל עלות רבה החדש, הגאון רבי נפתלי הערץ הלוי, על כס רבנותה. בסעודה השתתף גם ידידו משכבר הימים של הרב החדש – הצדיק רבי יחזקאל שרגא משינאווה. השניים הכירו עוד מן התקופה שבה חסה רבי נפתלי הערץ בצילו של הגאון הצדיק רבי חיים מצאנז, אביו של רבי יחזקאל שרגא.
הסעודה הייתה כיד המלך – עם בשר, דגים, יין משובח וכל מיני מטעמים – כנאה וכיאה למעמד החשוב והחגיגי. גם האווירה בסעודה הייתה מרוממת נפש.
לפתע נשמע קול זעקה מאצל אחד השולחנות. "יין נסך!!!", זעק הקול הבודד שעורר מיד גל של קולות רוגשים ורועשים. חיש מהר הועבר בקבוק היין שבגינו פרצה הסערה, מיד ליד, עד אשר הגיע אל ראש השולחן. ואכן, על תוויתו של הבקבוק היה מאויר לא פחות ולא יותר… צלב. משמע, היין יוצר ביקב של גויים ואם כן דינו כ'יין נסך' לכל דבר!
זקנו הארוך והלבן של הרה"ח ר' צבי רוטנברג מרטיט ושתי עיניו נוצצות באור מיוחד כשהוא מגולל את סיפורו של אותו פורים. פעמים רבות סיפרו באוזני ילדיו, נכדיו ומכריו, אך בכל פעם מחדש מקבל הסיפור צבע וחיות כאילו סופר על ידו לראשונה:
תחילת המעשה בשנת תשי"א, עת הייתי נער כבן שלוש-עשרה, תלמיד ישיבת 'אחי תמימים' בתל-אביב. במטבח הישיבה עבד אז יהודי ושמו ר' מתתיהו ישרלצ'יק. איש נחמד כבן ארבעים וחמש, שעשה את מלאכתו בחריצות וביעילות. הוא היה שתקן באופיו ומיעט לשוחח עמנו התלמידים. יודעי דבר אמרו כי ר' מתתיהו תלמיד-חכם של ממש הוא.
היה רק דבר אחד שכל אימת שנתקל בו גרם לו להפר את שתיקתו והוא זלזול באוכל. דעתו לא סבלה שום גילוי מין הסוג הזה. כשראה, לדוגמה, תלמידים מותירים את החלק הקשה של הלחם, לא היה מסוגל להבליג ותמיד העיר להם על כך. להמשיך לקרוא
לאחר הסתלקות רבו, הצדיק הנודע רבי שמחה-בונים מפשיסחה, הסתופף רבי חנוך-העניך הכהן מאלכסנדר בצילו של רבי יצחק-מאיר אלתר, מייסד שושלת גור, בעל 'חידושי הרי"ם' ומגדולי צדיקי ופוסקי דורו.
באחת מנסיעותיו לחצר רבו בגור, והוא עדיין רבה של פרושניץ, התברר לרבי חנוך-העניך, לתדהמתו, כי צרור כספו נעלם. בדק בכיסי בגדיו, רוקן את תרמילו, חיפש גם בעגלה עמה הגיע, אך העלה חרס בידיו.
הצרור הכיל כסף רב מאוד, שנמסר לו על-ידי שניים מעשירי פרושניץ. הללו שביקשו להפקיד את כספם לתקופת מה בידי איש נאמן, בחרו ברב העיר אשר בחפץ לב נעתר לבקשתם. תחושת האחריות העמוקה שחש רבי חנוך-העניך עלפי השניים היא שגרמה לו לשאת את הכסף עמו, גם בנסיעתו לגור. להמשיך לקרוא
'היהודי הטוב מגוסטינין' כינו הכול את הצדיק רבי יחיאל-מאיר ליפשיץ, רבה של גוסטינין וממנהיגי יהדות פולין בדורו. ולא בכדי. טוב ליבו יוצא דופן היה. רחמיו על כל אדם באשר הוא, לא ידעו גבול. אשר על כן, מרבה היה מאוד בנתינת צדקה ובעשיית גמ"ח על כל סוגיו ותצורותיו.
גם במצוות הכנסת-אורחים הידר במידה בלתי רגילה. מספרים עליו, כי לעיתים לא סעד את ליבו רק משום שלא מצא אורח להזמין אל שולחנו, לסעוד עמו את אותה הארוחה. לא-פעם ולא-פעמיים אף הלין עוברי אורח עלובי חיים במיטתו, בעוד הוא עצמו מסתפק בחלופה מאולתרת.
רוחו של 'היהודי הטוב' שרתה על גוסטינין כולה. טוב ליבו הקרין על כל תושבי העיירה, שהצטיינו אף הם ברגישות למצוקות הזולת. זר כי נקלע לעיירה, מוקף היה תכף ומיד בתושבים רחמניים אשר הציעו לו אירוח ותמיכה, ככל שהגישה ידם. להמשיך לקרוא
"'אציל' פלוני איבד אתמול את ארנקו בעת שנסע במרכבתו בחוצות העיר; המוצא הישר יתוגמל במאה רובלים מידי ה'אציל'!" – כך נאמר במודעה שהתפרסמה באותו בוקר בעיתון היומי של לודז'.
אבידת ה'אציל' הייתה עד מהרה לשיחת היום. הכול הניחו כי אם ה'אציל' מוכן לגמול מאה רובלים על השבת האבידה, אות היא כי הסכום שאיבד… גבוה בהרבה.
יהודי פשוט ודל היה פסח-משה. את מחייתו מצא בעבודות קשות שלא הצריכו ידע ומיומנות. אף-על-פי-כן התברכו פסח-משה ובני משפחתו בשמחת חיים. אשתו וילדיו, שמונה במספר, הסכינו לתנאי הדחקות ומעולם לא הזו בדמיונות שווא על חיי עושר ורווחה. להמשיך לקרוא
יוצאים היו שליחיו של הגה"ק רבי שניאור-זלמן מליאדי, בעל ה'תניא' ו'שולחן-ערוך הרב', לקהילות ישראל, כדי להביא אליהן את אור תורת החסידות. ברוב המקומות אליהם הגיעו, התקבלו השליחים במאור-פנים ובכבוד רב. אך היו גם קהילות שבהן עוררו השליחים התנגדות, שהרי בראשית ימיה של החסידות עסקינן.
אחד השליחים הללו היה החסיד הנודע ר' משה וילנקר, שפעם אחת נשלח על-ידי רבו למחוז בסרביה שבמולדביה. קודם צאתו לדרך ציווה עליו רבי שניאור-זלמן כי ישוב בחזרה רק לאחר ש"המלאכה תושלם".
כחמישה-עשר חודשים עשה ר' משה במקום שליחותו. כששב משם יכול היה לדווח לרבו על קבוצת אברכים תלמידי-חכמים ויראי ה' שנשמתם נקשרה ב'נשמת התורה'. להמשיך לקרוא
שמו של הצדיק רבי יששכר דב המכונה 'הסבא הקדוש' מרדושיץ, הלך לפניו כאיש אלוקים וכבעל מופת שרבים נושעים על ידו. אלפי חסידים וסתם 'עמך ישראל' שיחרו לפתחו, מקרוב ומרחוק, כדי ליהנות מאורו ולזכות בברכותיו.
לא תמיד היה שמו מפורסם כך. בצעירותו התגורר בעיירה חמלניק, שם חי בדחקות נוראה, תוך שהוא מסתיר את צדקותו מעיני הבריות. כחלק מזה היה משכים קום בכל בוקר, יוצא אל מחוץ לעיירה, וטובל את גופו במי הנהר שחלף בסמוך.
בוקר אחד, בדרכו לנהר, פגש בו נער נכרי ובידו כלי עם דינרי זהב. הנער, שלא הבין את ערך המטמון שבידיו, פנה אליו והציע לו לקנותו מידו. "וכמה תבקש בעבור הכלי ותכולתו?", התעניין הצדיק. "עשרה זוזים", השיב הנער. להמשיך לקרוא
משפחתו של ניסים, איש פשוט וקשה יום שהתגורר בתוניס, ברוכת נפשות הייתה ופרנסתו – דחוקה. אם בכל ימות השנה התקשה ניסים להמציא לחם לפי הטף, בהתקרב ימי חג ומועד – על-אחת-כמה-וכמה.
בכל פעם שזקוק היה להלוואה דחופה, פונה היה ניסים אל אליהו הגביר, שהיה איש טוב עין ורחב לב, ולווה ממנו מאה-מאתיים ריאל. מעולם לא קצב לו אליהו מועד לפירעון. כשהאיר לו המזל פנים והרוויח יותר משנדרש לצורכי ביתו, היה ניסים שב אל מטיבו ופורע את החוב.
פעם אחת, בערבו של חג, הגיע ניסים לביתו של אליהו הגביר, כדי לבקש ממנו הלוואה. באותה שעה ישב בביתו של אליהו סוחר יהודי, בן המקום, והשניים גלגלו ביניהם בשיח רעים. להמשיך לקרוא
