ליבם של דייני העיר פרנקפורט-דמיין ובראשם אב בית-הדין הגאון רבי פנחס הלוי הורוביץ (בעל ה'הפלאה') נחצה לשמע הסיפור המשונה שסיפרה להם האישה המסכנה שעמדה לפניהם ושפכה את מר ליבה.

"שנים רבות ידענו עוני ומחסור", פתחה האישה את דבריה. "והנה זה לא כבר נפלה בחיק בעלי ירושת ענק מעיזבונו של דוד זקן וערירי ממדינת-הים. בכסף הזה יכולים אנו לפטור עצמנו מדאגות הפרנסה עד אחרית ימינו ואף להשיא בכבוד את כל צאצאינו.

"עם הגעת כסף הירושה יעצתי לבעלי לשים סכר לפיו ולשמור את הדבר בסוד כמוס, למניעת רכילויות מיותרות ו'התנפלות' המונית של קרובי משפחה נזקקים אשר תכף ומיד יצוצו לנו, מקרוב ומרחוק". להמשיך לקרוא ←

לאחר השואה האיומה בה שכל הגה"ק רבי יקותיאל-יהודה הלברשטם (כ"ק האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג) זצוק"ל את זוגתו הרבנית ואחד-עשר ילדיו הי"ד, קיים בעצמו את לשון הכתוב "כלביא יקום וכארי יתנשא". הוא לא התעטף באבלו ולא שקע בצערו, אלא זקף מייד את קומתו והיה כלפיד-אש בוער ומאיר ההולך לפני המחנה.

עם סיום המלחמה ובעוד האודים המוצלים מאש אוספים את שארית כוחותיהם ומלקקים את פצעיהם – מיהר האדמו"ר להקים מוסדות תורה במחנות העקורים באירופה ומיד לאחר מכן גם בארץ-ישראל, בארה"ב ואף באמריקה הדרומית. מוסדות 'שארית הפליטה' הוא קרא להם. תלמודי-תורה שאליהם נוספו ישיבות, 'כוללים' ומוסדות חינוך לבנות.

בשנת תש"ז הקים האדמו"ר ישיבה לצעירים בבניין ברובע ויליאמסבורג בניו-יורק, שם גם השתכן זמנית הוא בעצמו. את הישיבה הזו ייעד בעיקר לנערים פליטים מאירופה העשנה.

להמשיך לקרוא ←

תחנת הרכבת בעיר ראדום השחירה מרוב אדם. חסידי אוסטרובצה, חסידים מחצרות אחרות, ואף מי שלא נמנו כלל עם חוגי החסידים, נהרו למקום כדי להקביל את פניו של הצדיק והגאון רבי מאיר-יחיאל הולשטוק מאוסטרובצה.

רבי מאיר-יחיאל, שכבר מילדותו כונה בפי כול 'העילוי מוורקה' ושפלפוליו נודעו בכל רחבי פולין בזכות חריפותם הנדירה, הסתופף – בעקבות אביו, אופה כעכים עני מרוד וירא-שמים – בצילו של הצדיק הקדוש, רבי אלימלך שפירא מגרודז'יסק. לאחר פטירתו של הצדיק מגרודז'יסק, נתנו חסידים רבים את עינם ברבי מאיר-יחיאל, שבינתיים התמנה לרבה של אוסטרובצה. כך אפוא נתעטר רבי מאיר-יחיאל בעטרת האדמו"רות ובנזר הרבנות גם-יחד.

בתוך זמן לא-רב גדלה והלכה עדת חסידי אוסטרובצה, עד כי היו ערים שונות בפולין שבהן רוב מוחלט של תושביהן היהודים נמנה עם חסידיו של רבי מאיר-יחיאל. להמשיך לקרוא ←

בערבו של יום, לאחר תפילת ערבית וכל שיעורי התורה הקבועים, הסבו החסידים בבית-המדרש וגלגלו בסיפורי גדולה ומופת על רבותיהם לבית רוז'ין. "הסכיתו ואספר לכם סיפור מופלא, שראשיתו רחוקה ועלומה וסופו גלוי וידוע לכולכם", פתח ואמר אחד החסידים. משפט הפתיחה המבטיח עורר מייד את סקרנותם של הנוכחים והם עשו אוזניהם כאפרכסות לשמיעת ההמשך.

סיפר החסיד: "זה היה לפני שנים רבות. חסידיו של מורנו הגדול, הצדיק רבי ישראל מרוז'ין, ישבו ערב אחד, בדומה לישיבתנו זו, ושחו בדברי תורה ובסיפורי חסידים. זה מצטט בכה וזה מספר בכה, והשמחה נסוכה על פני כול. רק אחד החסידים ישב לו מהצד, מכונס בתוך עצמו, ומילא פיו מים. 'מדוע פניך נפולות? האם דאגה כלשהי מעיקה על לבך?', נשאל החסיד על-ידי חבריו.

"לשמע השאלה נתכרכמו עוד יותר פניו של החסיד השותק. נראה היה כי הוא מתלבט אם לפתוח את סגור ליבו אם לאו. כעבור רגע החליט לפרוץ את מחסום השתיקה ובצער גדול אמר: 'וכי כיצד אשמח ועל מה אשמח, בה בשעה שהקב"ה מנע ממני ומרעייתי זרע, וכאשר כל הרופאים מאוחדים בדעתם כי אפסה מאיתנו כל תקווה לפרי-בטן?!'… להמשיך לקרוא ←

הוא שכב באחד מאגפיה של המחלקה הפנימית במרכז הרפואי איכילוב בתל-אביב. חדר אחד לפני החדר שבו החלים אחד מבני משפחתי מניתוח קשה. איש צנום, בשנות השישים או השבעים לחייו, שהשיבה כבר זרקה בשערות ראשו וזקנו הדליל.

בתחילה היו אלה פניו החיוורות ושתי עיניו הגדולות, הבוהות, שגרמו לי למקד בו מבט ממושך, ככל שרק נתאפשר לי באותו הרף-עין שבו חלפתי מול מפתן חדרו, בדרכי לחדר הסמוך.

אולם בביקוריי הבאים ובהצצות החטופות שנלוו להם, הבחנתי בשני דברים נוספים אשר הגבירו עוד יותר את תשומת ליבי אליו:

האחד, תמיד – אבל תמיד! – ראיתיו מדבר באוזני מי שעמד ליד מיטתו או שהה אותה שעה בחדרו. רופא, אחות, עובד תחזוקה או קרוב משפחה מזדמן של השכן לחדר – תמיד הוא היה זה שדיבר והאחר שותק ומקשיב. את צליל דבריו אפשר היה לשמוע היטב עד למסדרון. הוא ליווה את מילותיו בתנועות ידיים נלהבות, כאילו תיאר מאורע מסעיר שהתרחש זה עתה. להמשיך לקרוא ←

עבודת ההכנה לחג-הפסח בעיירה ליובאוויטש, מקום שבתם של ארבעה משבעת רועי חב"ד, החלה כבר בימות הקיץ. כשלושים קילומטרים מהעיירה, בדרך הנוסעת לדוברובנה, שכנה אחוזת שצירבינה. אחוזה זו הייתה של החסיד ר' זלמן – תלמיד-חכם ובקי מופלג בש"ס, בהלכה ובחסידות – שכונה בפי כול, "ר' זלמן שצירבינר".

בשדותיו של ר' זלמן היו קוצרים חיטים למצה-שמורה, למשפחת האדמו"ר ולכל שאר הסמוכים על שולחנו. על יום הקציר המדוייק הוחלט רק לאחר שנתמלאו מספר תנאים בסיסיים: היום המדובר צריך היה להיות בהיר וצח לגמרי, חם מאוד, ואחרי שלושה ימים שבהם לא ירדה אפילו טיפת גשם אחת.

בהתקרב המועד המשוער של קציר החיטים, היה ר' זלמן בא לליובאוויטש, מלווה במספר עגלות רתומות לסוסים, וחוזר לשצירבינה כשהעגלות נושאות עליהן את החסידים שהתעסקו במלאכת הקציר למצות שעתידות היו לעלות על שולחן הצדיק והסובבים אותו.

להמשיך לקרוא ←