את סיפורי אתחיל בסיומה של שנת תש"ב, שנה שבה נמחו מאות קהילות מישראל. גם גטו טארנוב העלה כבר השנה את קרבנו, באקציה הראשונה שבה נרצחו ונשלחו אל מותם אלפי יהודים. החיים בגטו היו חיי פחד, חיים של נידונים למוות הממתינים להוצאת גזר-דינם אל הפועל.
יומיים לפני ראש-השנה (תש"ג), באישון לילה, פשטה השמועה ברחבי הגטו כי משמרות כבדים של אנשי משטרה ואס-אס תופסים עמדות מסביב לגטו לבל יימלט איש. בהלה איומה אחזה בכולם.
בבוקר הודיעו שוטרי היודנרט כי על כל העובדים למסור את תעודותיהם כדי להחתימן ולאשרן פעם נוספת על-ידי הגסטפו. סביב בניין היודנרט התקבצו אלפי בני-אדם כשתעודותיהם בידיהם. בתוך זמן קצר השתררה במקום מהומה אדירה. התברר שרבים רבים – ואני בתוכם – לא קיבלו את תעודותיהם בחזרה.
בדרכי מבניין היודנרט פגשתי משפחות וצרורות על שכמן. אנשים אצו-רצו מבוהלים, כחיות שנתפסו במלכודת, להסתתר בבונקרים שהוכנו מראש.
בהגיעי אל ביתי ראיתי כי גם בני משפחתי, חבילה בידי כל אחד מהם, מתכוננים לירידה אל המחבוא שהוכן מבעוד מועד. גם עבורי הכינו מעט אוכל ומלבושים חמים. כולנו נכנסנו אל מחסן קטן שהיה כבר מלא באנשים, נשים וטף. החום והמחנק האיומים בקושי א?פשרו לנשום. כל רעש מבחוץ הגביר את הפחד. את הילדים הקטנים השתיקו לבל ישמיעו קולם.
בשעות הבוקר המוקדמות נרדמו הילדים. אולם המבוגרים החלו באמירת ה'סליחות'. אני עמדתי סמוך לאימי היקרה. גם היא הצטרפה לתפילת הציבור. בבכי קורע לב, כשדמעותיה מרטיבות לגמרי את ספר ה'סליחות' שבידיה, שמעתיה ממלמלת ואומרת: "טאטע זיסער! (אבא מתוק!) אם נגזר עליי למות, מוכנה אנוכי לכך. אבל מתחננת אני לפניך – השאר לפחות שריד ממשפחתי ומילדיי; שיישאר לפחות זכר"…
כשהשחר הפציע, התעטפו הגברים בטליתות והניחו תפילין. מי יודע, אולי זוהי תפילתם האחרונה. גם אני הצטרפתי לתפילה ובסיומה יצאתי אל מחוץ למסתור. בצאתי נודע לי כי הגרמנים החלו לאסוף יהודים ללא 'חותמות' ולשולחם. לעומת זאת, החתימו תעודות-עבודה לאנשים צעירים.
שבתי פנימה להתייעצות עם הוריי, אם כדאי שאסתכן בניסיון להשיב אליי את תעודת-העבודה שנלקחה ממני. הוריי יעצו לי לנסות את מזלי, נשקו לי בהתרגשות ואיחלו כי אחזור בשלום.
●
התקרבתי למפקדת הגסטפו וראיתי מרחוק בחורים בגילי חוזרים משם כשבידיהם תעודות-עבודה מוחתמות. ברגע הראשון אחז בי הפחד, בראותי עשרות גרמנים מתרוצצים במגרש הגדול. באחת הפינות הייתה ערימה של תעודות-עבודה. איתרתי את תעודתי והתייצבתי בתור. ליד השולחן ישב איש גסטפו בעל הבעת רוצח. כשהגיע תורי שאל לגילי ולמקום עבודתי, ומדד אותי בעיניו מכף רגל ועד ראש. לבסוף הטביע חותמת.
עזבתי מהר את המקום ובדרך ראיתי המוני יהודים כורעים על ברכיהם וראשם מכופף לארץ. אלה נתפסו על-ידי הגרמנים שעמדו לשולחם למחנה-ההשמדה בלזץ. שבתי אל משפחתי ובישרתי להם על קבלת החותמת. אבי עודדני וביקש שאתאמץ להחזיק מעמד במצבים הקשים שעוד נכונו לי. גם אמי בירכה אותי שלא יאונה לי רע.
בלילה האחרון של השנה פיניתי את מקומי במחבוא כדי להקל מעט מהצפיפות. אני הלא הייתי 'מיוחס'; הייתה לי תעודת-עבודה.
לפנות בוקר חזרתי אל המחסן כדי להביא מעט מים ואוכל. ראיתי אנשים מותשים. הילדים הקטנים ישנו שינה מתוקה, בלי לדעת איזו סכנה אורבת להם. בבוקר שוב נפרדתי ממשפחתי, יצאתי החוצה והסוויתי את הכניסה למחבוא.
אותו יום – מר ונמהר היה. גרמנים התרוצצו ברחובות הגטו, מובילים כלבי גישוש וצורחים בפראות 'ראוס' (החוצה). אנשים חולים וזקנים ונכים שהתקשו בהליכה נורו באכזריות. ילדים הופרדו מהוריהם ומי שניסה לברוח – נורה למוות. בשעה שלוש אחר-הצהריים, לאחר יום מחריד ומלא זוועות, עזב את הגטו המשלוח האחרון.
בחוץ החשיך ואני רצתי במהירות אל מקום המסתור. השקט המוחלט בישר לי רעות. ליבי אמר לי כי הרע ביותר אירע. נכנסתי פנימה ולא מצאתי נפש חיה. רצתי כמטורף לדירתנו לראות אולי בכל-זאת מישהו מיקיריי נותר שם, אבל גם הדירה הייתה ריקה לגמרי. פרצתי בבכי ממעמקי ליבי. יצאתי אל חשכת הלילה, נסער ומבולבל. מי פילל ומי מילל. רק בבוקר דיברתי עדיין עם יקיריי ונפרדתי מהם בתקווה לראותם שוב.
ואז, ברגעים הקשים האלה, נזכרתי לפתע בתפילתה הזכה של אימי ובדבריו האחרונים של אבי, להתאמץ ולהתחזק לנוכח כל הקשיים שעוד נכונו לי. שפכתי את ליבי כמים ובליבי יקדה תקווה ואמונה כי בעזרת ה' אזכה לצאת מגיא-ההריגה ותפילת אמי אכן תתגשם.
●
נדלג כשנתיים וחצי קדימה…
כ"א באייר תש"ה, יום השחרור ממחנה גונסקירכן באוסטריה.
בחסדי ה' שרדתי מן התופת, יחיד מכל משפחתי. אנו, הניצולים, היינו חולים וחלשים, בודדים ועזובים.
רבים החלו לחזור לארצות מוצאם, בתקווה לפגוש בני-משפחה או להשיב לעצמם רכוש אבוד. היו שביקשו להגיע לאמריקה 'ארץ החלומות'. בליבי בערה שאיפה אחת גדולה – להגיע לארץ-ישראל.
לא קלה הייתה הדרך. יצאתי מהמחנה חולה וחלוש, ונזקקתי לאשפוז של כמה שבועות בבית-מרפא מקומי. כשהתאוששתי מעט יצאתי לזלצבורג, שם היה מחנה-פליטים. ממנו המשכתי לאיטליה ברכבת עמוסת חיילים איטלקים ששבו לבתיהם משדה-הקרב.
כעבור כמה שבועות הגענו לרומא. כבר הגיעו ימי החגים (תש"ו), וזו הייתה הפעם הראשונה, מאז פרוץ המלחמה, שזכיתי להשתתף בתפילות ראש-השנה ויום-הכיפורים בבית-כנסת.
ארץ-ישראל עדיין הייתה רחוקה. את חודשי החורף עשינו בסנט מריה דה לוקס שבדרום המדינה. שם גם חגגנו את ליל-הסדר ואף זכינו לביקורי אישים חשובים, ובהם הרב יצחק-אייזיק הרצוג, הרב הראשי לארץ-ישראל, והרב בנימין מינץ, ממנהיגי פועלי-אגודת-ישראל, והם עודדו אותנו בחום לעלות לארץ.
מיד אחרי חג-הפסח נרשמתי לעלייה. נשלחתי עם כמאה צעירים למחנה-הכשרה. רוב בני הקבוצה לא שמרו תורה ומצוות, ואני וחבריי נאלצנו להתעקש על מטבח כשר במחנה.
בחודש מנחם-אב התחלנו סוף-סוף במסע לארץ-ישראל. במוצאי שבת-חזון עלינו על משאיות של 'הבריחה' והובאנו למחנה קררה. לאחר כמה ימים הצטרפה אלינו קבוצה גדולה של כשמונים בחורים שומרי מצוות, בהנהגתו של הרה"ח ר' לייבל קוטנר.
ר' לייבל היה חסיד גור שאיבד את רעייתו וילדיו במחנות ובכל-זאת לא איבד את שמחת-החיים ואת המרץ ומאור-הפנים. הוא היה מנהיג במלוא מובן המילה, ודאג לכל צרכינו הגשמיים והרוחניים.
יצאנו לדרכנו באישון לילה, בסירות קטנות, והן הובילו אותנו לעומק הים. שם טיפסנו בסולמות-חבלים על אוניית 'ארבע חירויות', שהפליגה ארצה. ההפלגה באונייה הייתה קשה ומתישה. שנים-עשר יום ארכה הדרך; יותר מאלף בני-אדם על אונייה שנועדה לכמאתיים איש בלבד.
●
כשהגענו למרחק של כעשרה ק"מ מתל-אביב, כבר המתינו לנו האנגלים. כמה עשרות בחורים נועזים קפצו למים. את רובם לכדו האנגלים (שניים מהם הצליחו לשחות לחוף ושניים אחרים טבעו). החל 'קרב' בינינו לבין האנגלים. אנחנו השלכנו עליהם קופסאות-שימורים ושאר חפצים והם התיזו עלינו זרנוקי מים. כצפוי, האנגלים גברו והועלינו על אונייה צבאית שהפליגה לקפריסין. לא אשכח את הבכיות הנוראות, כשחופי הארץ התרחקו אט-אט מעינינו.
בקפריסין נכלאנו ב'מחנה שישים', תחת עינם הפקוחה של האנגלים. גם שם הקים ר' לייבל קוטנר, עם קבוצת מונהגיו, בית-כנסת ובית-מדרש, עם תפילות כסדרן ושיעורי-תורה לרוב.
מדי חודש שחררו האנגלים כשבע-מאות וחמישים איש, במסגרת כאלף וחמש-מאות הסרטיפיקטים שאישרו ליהודים. לבסוף גם תורנו הגיע.
ביום שישי י"ז בשבט (תש"ז) עלינו על האונייה בדרכנו לארץ-ישראל. השמחה הייתה עצומה. באונייה קיימנו את תפילת ליל-שבת וסעודת שבת חגיגית מתוך התרוממות-נפש עילאית.
בשעה עשר של בוקר שבת-קודש פרשת יתרו נכנסנו לנמל חיפה.
לרגע הזה חיכינו והתפללנו. היינו מוכנים לעבור את כל הסבל והתלאות ובלבד שנזכה להגיע לארץ הקדושה. בנקל אפשר לשער את הרגשתנו כאשר האונייה הגיעה סוף-סוף לנמל חיפה. ובכל-זאת, לתדהמת הכול, נשארנו על האונייה ולא הסכמנו לרדת.
כמעט כל נוסעי האונייה מיהרו לרדת ממנה, אולם המנהיג שלנו, ר' לייבל, קם והודיע כי הירידה מהאונייה כרוכה בחילול שבת, ועל-כן עלינו להישאר בה עד צאת השבת.
האנגלים חשדו שזו תכנית סודית של מרי וחתרנות כנגדם. הם איימו עלינו ואפילו ניסו להפחיד אותנו שהאצ"ל והלח"י עלולים למקש את האונייה (בהיותה אוניית צבא אנגלית) ולפוצצה, אולם אנחנו עמדנו על שלנו. "כשיופיעו שלושה כוכבים ברקיע, נרד מן האונייה", הבטיח להם ר' לייבל.
ואמנם כך היה. נשארנו על האונייה, סעדנו עליה סעודת שבת, למדנו ושרנו זמירות. אחר-כך התפללנו מנחה, אכלנו 'סעודה שלישית' והתפללנו ערבית. אפילו 'הבדלה' עוד הספקנו לעשות על האונייה, ומיד אחר-כך ירדנו ממנה.
מהאונייה הובלנו בשיירה – טנק מלפנים וטנק מאחור! – אל מחנה-המעצר בעתלית. שחרורנו הסופי היה רק כעבור חודש, בכ"ד באדר (תש"ז).
סיפור סירובם העקשני של כמאה צעירים שומרי מצוות לרדת מן האונייה האנגלית בשבת, הכה גלים בכל הארץ ואף פורסם בהרחבה בעיתונים. המעשה קידש שם שמים ברבים והרים את קרן השבת בקרב הציבור הארץ-ישראלי כולו.
מאת הרב זלמן רודרמן, מתוך הסדרה 'בין הדגים לזמירות', סיפורים לכל שבת וחג.
