'היהודי הטוב מגוסטינין' כינו הכול את הצדיק רבי יחיאל-מאיר ליפשיץ, רבה של גוסטינין וממנהיגי יהדות פולין בדורו. ולא בכדי. טוב ליבו יוצא דופן היה. רחמיו על כל אדם באשר הוא, לא ידעו גבול. אשר על כן, מרבה היה מאוד בנתינת צדקה ובעשיית גמ"ח על כל סוגיו ותצורותיו.
גם במצוות הכנסת-אורחים הידר במידה בלתי רגילה. מספרים עליו, כי לעיתים לא סעד את ליבו רק משום שלא מצא אורח להזמין אל שולחנו, לסעוד עמו את אותה הארוחה. לא-פעם ולא-פעמיים אף הלין עוברי אורח עלובי חיים במיטתו, בעוד הוא עצמו מסתפק בחלופה מאולתרת.
רוחו של 'היהודי הטוב' שרתה על גוסטינין כולה. טוב ליבו הקרין על כל תושבי העיירה, שהצטיינו אף הם ברגישות למצוקות הזולת. זר כי נקלע לעיירה, מוקף היה תכף ומיד בתושבים רחמניים אשר הציעו לו אירוח ותמיכה, ככל שהגישה ידם.
דמותו המכורבלת של ההלך העני, שנקלע בעיצומו של יום חורפי סוער לבית-המדרש בגוסטינין לא הייתה אפוא חריגה בנוף המקומי. כמוהו פקדו את העיירה עוברי אורח רבים, אשר הסתמכו על טוב ליבם ונדיבותם של בני המקום.
השעה הייתה שעת דמדומים שבין מנחה לערבית. בחוץ שרר קור עז ביותר שאף נתן את אותותיו בפניו הסמוקות של ההלך.
ואולם מתחת לשכבת בלויי הסחבות שעטה האיש על גופו, הסתתר בכל זאת אדם שהתנהגותו שונה מהמקובל. כאשר ניגשו אליו באי בית-המדרש והציעו לו משקה חם להשיב את הנפש, הזמנה לביתם לפוש מטורח הדרך ועוד כיוצא בזה, נענו אלה בפנים זעופות ובנהמה רוטנת. רק לאחר שהבינו כי אין ברצונו של ההלך כי 'יפריעוהו' – הניחוהו לנפשו.
בגמר תפילת ערבית פרש לו ההלך לקרן זווית, הניח את תרמילו על שולחן, והחל נובר בו. כעבור רגע הוציא מתוכו מספר פרוסות לחם עבשות, שארית של ירק כלשהו ובקבוק עם מעט מים. שוב היה מי שליבו נכמר בקרבו על ההלך המסכן. הלה עשה ניסיון נוסף, והציע לו לבוא אל ביתו ולזכות בארוחה ראויה לשמה. אך גם הוא נדחה בעצבנות מופגנת על-ידי ההלך.
*
על הספסל הסמוך לאח המבוערת התיישב המרא-דאתרא עם גמרתו ושקע בתלמודו. האש שעלתה מהאח לא הייתה מספקת כדי לחמם כראוי את חלל בית-המדרש, ועל-אף המעיל שלבש הצדיק, הוא נאלץ לנענע את גופו על-מנת שהקור העז שחדר מבעד לכתלים הלא-עבים לא יפריעו בלימודו.
בינתיים סיים ההלך התימהוני את ארוחתו הדלה. החום המועט שהפיצה האש הקטנה והולכת באח, משך אותו אל הספסל שעליו ישב 'היהודי הטוב' ולמד. הזמנת ההלך לסעודה ולמנוחת לילה בביתו של הרב, הייתה בלתי נמנעת. אבל ההלך, שלא דקדק בענייני כבוד ונימוסים, דחה גם את הזמנת הצדיק בנהמה לא-ברורה.
אנחה קלושה פרצה מפיו של רבי יחיאל-מאיר; אנחת צער ורחמים. מיד לאחר מכן שב אל אותיות הגמרא.
בשלב כלשהו התגברה עייפותו של ההלך והוא החליט להשתרע על הספסל. הסיט עצמו הצדיק עד לקצהו המרוחק ביותר של הספסל, מפנה את רוב שטחו לאיש. ללא כל מחווה של הכרת-תודה סידר ההלך את תרמילו מתחת לראשו ובתוך דקות מספר שקע בשינה עמוקה.
לרגע העיף בו רבי יחיאל-מאיר מבט רחום. הוא ידע כי בתוך שעה קלה תכלה האש שבאח את גזרי העץ האחרונים, והקור במלוא עוצמתו ישתלט על בית-המדרש. הוא עצמו יפרוש אז לביתו, אך מה יהיה על הלך זה?
מחשבה ברוח זו עברה בראשו של הצדיק.
ואולם לאחר שאמד את שכבת הבגדים והמעילים שעטפו את ההלך הנרגן והעקשן, נחה דעתו והוא יכול היה לשוב ללימודו.
*
בחצות הלילה, כשעתיים לאחר מועד חזרתו הקבוע של הרב לביתו, הבחינה הרבנית בהעדרו ודאגה קלה לשלומו התגנבה לליבה.
מיהרה הרבנית לשתף בדאגתה את שני בניה הגדולים. אולם אלה מיהרו להרגיעה. "נראה כי אבא נשאב אל תוך הלימוד", העלה לייבוש סברה. "ואולי נועד הוא עם הדיינים בעניין הלכתי בוער…", הציע ישראל-משה. הועלתה גם האפשרות כי עניין ציבורי חשוב הוליך את רגלי הרב אל בית-הקהל והוא שמעכבו שם.
בשומעה את הדברים נחה דעת הרבנית. "ואולי מצוות ביקור-חולים או… עניין של שלום-בית – גרם לאיחורו", חלפו במוחה אפשרויות נוספות.
בשעה שלוש אחר חצות הקיצה הרבנית משנתה. מבט חטוף גילה את יצועו הריק של הצדיק. בדיקה נוספת העלתה כי גם בשאר חלקי הבית אין הוא נמצא. הפעם לא היה עוד כל הסבר מניח-דעת להיעדרות מהבית.
בלב הולם וחרד העירה את שני בניה שנדבקו אף הם מחרדתה. במהירות התלבשו בבגדיהם החמים ויצאו לחפש את אביהם. התחנה הראשונה הייתה, כצפוי, המקום האחרון שבו הם ראו את אביהם – בית-המדרש.
אבל כשהתקרבו לבית-המדרש פג ליבם. ממרחק-מה כבר אפשר היה לראות כי המקום חשוך לגמרי. בלי לבזבז זמן ולהיכנס פנימה, שמו פעמיהם היישר לעבר בית-הקהל. אך גם שם שררה עלטה מוחלטת.
המשיכו אפוא לבתיהם של הדיינים ושל פרנסי הקהילה. הסיבוב התפרש על פני כל העיירה כולה. בכל מקום ומקום קידמו את פניהם אפלה ודממה.
למרות ההתרוצצות הממושכת וחרף הקור העז שחתך בפניהם ובכפות ידיהם, שני הבנים לא חשבו לרגע להרפות מחיפושיהם. להפך, ככל שהזמן נקף כך גבר חששם לשלום אביהם.
אובדי עצות החליטו השניים לחזור פעם נוספת לבית-המדרש. אולי תרדמה נפלה על אביהם; שמא חולשה תקפה אותו; ומי יודע אם לא חמור מכך, חלילה…
בלבבות הולמים לחצו על ידית הדלת ונכנסו פנימה. אפלה סמיכה מילאה את המקום. הקור בתוך בית-המדרש היה קרוב מאוד לקור ששרר מחוצה לו. הם החלו מגששים דרכם בין השולחנות והספסלים.
"אבא!", קראו הבנים.
באותה שנייה פילחה את הדממה קריאת "ששש…" נמרצת, שכמו הקפיאה את דמם והותירה אותם כמסומרים למקומותיהם.
כעבור שנייה נוספת שמעו את קול אביהם לוחש אליהם: "לייבוש? ישראל-משה?… קירבו נא לכאן. פה, ליד האח. אבל עשו זאת בבקשה בשקט מוחלט. יהודי ישן כאן לצידי"…
חרש פסעו השניים, עקב בצד אגודל, לכיוון שממנו עלתה הלחישה. כשהגיעו אל אביהם, מצאוהו יושב על מקומו רועד מקור ושיניו דא לדא נקשן. לפתע הבחינו בראש אנושי מונח ליד אביהם, נושם נשימות כבדות וקצובות.
"הלך זר נשכב כאן לצידי בעודי לומד", הסביר אביהם וקולו רועד מהצינה. "את תרמילו הניח על שולי מעילי וכך נרדם. לא יכולתי אפוא לזוז פן אעירהו משנתו…".
נדהמו הבנים מהסיבה שגרמה לאביהם הצדיק לעשות את הלילה בבית-המדרש החשוך והקר. בלית ברירה נאלצו לחוש לביתם, להביא עמם מעיל אחר לאביהם. בשובם סייעו לו להיחלץ מתוך המעיל ששוליו תפוסים היו תחת תרמילו וראשו של ההלך לבל יתעורר משנתו. או-אז לבש הצדיק את המעיל אשר הובא לו, ובהותירו את מעילו על הספסל, פנה ושב לביתו.
הנה כי כן, במקרה זה כמו באין-ספור מקרים אחרים הוכיח הצדיק רבי יחיאל-מאיר כי ראוי הוא לתוארו וכי תוארו ראוי לו – 'היהודי הטוב מגוסטינין'.
מאת הרב זלמן רודרמן, מתוך הסדרה 'בין הדגים לזמירות'
