יוצאים היו שליחיו של הגה"ק רבי שניאור-זלמן מליאדי, בעל ה'תניא' ו'שולחן-ערוך הרב', לקהילות ישראל, כדי להביא אליהן את אור תורת החסידות. ברוב המקומות אליהם הגיעו, התקבלו השליחים במאור-פנים ובכבוד רב. אך היו גם קהילות שבהן עוררו השליחים התנגדות, שהרי בראשית ימיה של החסידות עסקינן.
אחד השליחים הללו היה החסיד הנודע ר' משה וילנקר, שפעם אחת נשלח על-ידי רבו למחוז בסרביה שבמולדביה. קודם צאתו לדרך ציווה עליו רבי שניאור-זלמן כי ישוב בחזרה רק לאחר ש"המלאכה תושלם".
כחמישה-עשר חודשים עשה ר' משה במקום שליחותו. כששב משם יכול היה לדווח לרבו על קבוצת אברכים תלמידי-חכמים ויראי ה' שנשמתם נקשרה ב'נשמת התורה'.
אחד מאותם אברכים היה ר' משה-יצחק שהתגורר בעיר יאס. לאחר שנתוודע לאורה המיוחד של משנת החסידות, נסע ר' משה-יצחק לליאדי ומאז דבק ברבי שניאור-זלמן בכל נימי רוחו ונפשו. הוא אמנם היה מצעירי החבורה, אך נחשב לאחד המיוחדים והמסורים שבה.
לא חלף זמן רב ור' משה-יצחק בעצמו הצטרף למעגל השליחים של בעל ה'תניא', שכאמור, נסעו ממקום למקום ופרסמו את רעיונותיה העיוניים והנשמתיים של החסידות. עבודתו של ר' משה-יצחק שהתמקדה באזור מגוריו, נשאה פרי. עד מהרה קמו להן במחוז בסרביה מספר קהילות של מעמיקים בתורת החסידות, והמרכזית שבהן – בעיר יאס.
ויהי היום ועל כס הרבנות ביאס עלה והתיישב הצדיק רבי אברהם-יהושע-העשל מאפטה. הצדיק מאפטה חלק נמרצות על שיטת בעל ה'תניא' בעניין פרסום פנימיות-התורה וגילוי רזיה בשער בת רבים. חסידיו של רבי שניאור-זלמן שנקלעו לסביבתו של הצדיק מאפטה, חשו לא-פעם ברוח הביקורתית שנשבה לעברם מכיוונו.
באחד הימים הצטרף לקהילת לומדי החסידות ביאס, בהנהגתו של ר' משה-יצחק, אברך תלמיד-חכם ומוכשר שהתחתן עם בת המקום וקבע את מושבו בעיר. כעבור תקופה נטל האברך את רשות רעייתו ונסע לליאדי.
כשהדבר נודע לצדיק מאפטה, הקפיד על כך מאוד. עד מהרה שלח אל ר' משה-יצחק מסר חריף ביותר שתוכנו: "עליך לעזוב את העיר!".
תחילה בחר ר' משה-יצחק לשתוק ולא להגיב, בבחינת "חבי כמעט רגע, עד יעבור זעם". זאת, אף-על-פי שבתוכו פנימה בטוח היה בצדקת דרכו, שהלוא נתלה הוא באילן גבוה ביותר!
אך הנה לא חלף זמן רב ול'פקודת הגירוש' הצטרף איום חד-משמעי: "צא את העיר, ואם לאו – לא תוציא את שנתך!". כך, לא-פחות ולא-יותר.
●
לנוכח חומרת האזהרה, לא יכול היה עוד ר' משה-יצחק להישאר אדיש. שכן אפילו הצדיקים המפורסמים שבאותו הדור נתייראו מקפדתו של הצדיק מאפטה.
החליט אפוא ר' משה-יצחק לנסוע לליאדי ולדווח על כך לרבו.
אל ר' משה-יצחק התלווה חותנו של האברך הצעיר הנ"ל, שהחליט גם-כן לנסוע אל רבי שניאור-זלמן, ומשני טעמים: ראשית, הוא עצמו התנגד לנסיעת חתנו לליאדי. כלום חסרה תורה ויראת-שמים ביאס?! הקשה. ושנית, משנוכח בהקפדת הצדיק מאפטה על ר' משה-יצחק, חרד החותן שמא תדבק הקפדה גם בחתנו. יחדיו נסעו אפוא השניים אל בית-מדרשו של רבי שניאור-זלמן, איש-איש מסיבותיו.
בהגיעם לליאדי, התברר להם כי בינתיים עזב רבי שניאור-זלמן את העיר ו…אף שבק חיים לכל חי. צערו העמוק של ר' משה-יצחק על הסתלקות רבו, נמהל בנחמה על החוליה החדשה שנקשרה בשושלת חב"ד – בנו של רבי שניאור-זלמן, הלוא הוא הגה"ק רבי דובער, המכונה 'אדמו"ר האמצעי'.
יחדיו נסעו ר' משה-יצחק והחותן המודאג אל מקום שבתו של רבי דובער, וכל אחד מהם שטח לפניו את מצוקתו. החותן הציג את תהייתו, האומנם אי-אפשר לשבת בבית ולעבוד את ה' בלב שלם, עד כי מוכרחים לנדוד לשם כך למרחקים. ר' משה-יצחק העלה את חששו מפני אזהרתו החמורה של הצדיק מאפטה.
נתפס רבי דובער להרהורים. "ובכן, תשובה אחת לי לשניכם", אמר כעבור רגעים מספר, ונשא את עיניו תחילה אל החותן. "בוודאי יודע אתה, כי הנהגת המדינה נחלקת לשתי מערכות שלטוניות נפרדות – המערכת האזרחית והמערכת הצבאית.
"בשתי המערכות גם-יחד קיימת היררכיה מסודרת, גבוה מעל גבוה. בחיים האזרחיים יש פקיד עירוני הממונה על ניהול ענייניה השוטפים של העיר. מעליו ומעל חבריו הפקידים העירוניים האחרים יש ממונה מחוזי. למעלה מהממונים המחוזיים ניצב השר בכבודו ובעצמו. בדומה לכך, גם בצבא – יש מפקדי מחלקות, מעליהם עומד מפקד הפלוגה, וכן הלאה והלאה, עד כי בראש הפירמידה כולה עומד המפקד העליון.
"אולם חרף הדמיון בין המערכת האזרחית למערכת הצבאית, קיימים הבדלים בין השתיים – למעליותא ולריעותא…
"ההיררכיה האזרחית נתברכה בשלוש מעלות שאינן מצויות במקבילתה הצבאית: ראשית, הפקיד האזרחי טרוד בענייני עבודתו רק כמה שעות ביום, בעוד המפקד הצבאי קשור ומחובר למשימותיו כל שעות היממה. שנית, הממונה האזרחי אינו נדרש לוותר על חיי המשפחה שלו, ואילו הגנרל הצבאי נאלץ לבלות את חייו בשדה-המערכה או בשטח-האימונים, הרחק מחיקה החם של משפחתו. ושלישית, השר האזרחי, רשאי 'לעשות לביתו' ולשלוח ידיו בעסקים נוספים, במידה שאלו אינם פוגעים בתפקידו. לעומת זאת המפקד הצבאי נדרש להתמסר כל-כולו לענייני הצבא ולא יעלה על הדעת כי יקדיש אפילו חלק מזמנו לעניינים צדדים.
"יוצא אפוא כי מכל שלוש הבחינות הנ"ל, כדאי ומשתלם יותר למלא תפקיד אזרחי מלשמש מפקד בצבא!".
רבי דובער עצר את דבריו, מניח להם להיקלט היטב במוחם ובליבם של העומדים לפניו. כעבור רגע המשיך: "אך מצד שני, יש למפקד הצבאי שלוש מעלות שאין לשר האזרחי…
"ראשית, העלייה בסולם המעמד האזרחי חייבת להיות מדורגת, שלב אחרי שלב. לדוגמה, הפקיד העירוני לעולם לא יוקפץ היישר לעמדת שר המדינה. תחילה יהיה עליו להוכיח את עצמו בעירו, משם יוכל להתקדם למחוז כולו, ורק אז תיפתח לפניו הדרך אל הפסגה. בצבא, לעומת זאת, לפעמים חייל פשוט שהוכיח את עצמו בקרב – באומץ לב מיוחד, בתושייה יוצאת-דופן, או בחשיבה אסטרטגית מבריקה – מוקפץ בסולם הדרגות שלא על-פי הסדר הרגיל.
"שנית, במערכת האזרחית כל חטא של הפקיד נרשם מיד בגיליונו האישי, ובבוא היום יעמוד לו לרועץ וימנע ממנו להתקדם בסולם התפקידים. שונה הדבר במערכת הצבאית, שבה חייל טוב ומסור, יכול לזכות בקידום גם אם עברו איננו זך ונקי בתכלית. חיילות טובה עומדת, בצבא, מעל הכול, וביכולתה להאפיל על פגם כזה או אחר.
"ושלישית, כאשר שר אזרחי נתפס בחטאו, עליו להישפט במערכת המשפטית הרגילה, הדנה אותו בצורה קרה ועניינית, ללא היכרות מעמיקה עם אישיותו ופועלו. ולעומתו, איש-צבא שכשל בעוון כלשהו, יועמד לדין אצל מפקדו הישיר, המכיר אותו לעומק ובקי היטב במסכת חייו ומעשיו. וכשאלו הם פני הדברים – טובים לאין-ערוך סיכוייו של איש-הצבא לזכות בדין מסיכוייו של השר האזרח".
●
הישיר רבי דובער מבט אל החותן ואמר: "'מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע'. נמצא אפוא, כי מי שעובד את ה' בביתו, בחיק משפחתו, דומה הוא לפקיד האזרחי, שעתותיו בידיו ושרשאי לשלוח ידו בתחומים נוספים. ואילו המכתת את רגליו למקום תורה ויראה, בחיפוש אחר דרכו בעבודת ה', משול הוא לאיש הצבא המקריב את חייו הפרטיים על מזבח ארצו ועמו.
"הבט אפוא על מסירות-הנפש של חתנך היקר, שעזב את ביתו הנעים ואת סביבתו החמימה והרחיק נדוד, כדי לבקש את ה'. ומשכך עשה, היה סמוך ובטוח כי יתקיימו בו כל המעלות שקיימות אצל איש-הצבא: מעתה יוכל הוא להתעלות מעלה-מעלה, בעבודת הבורא יתברך, שלא על-פי סדר והדרגה; וגם אם אי-פעם נכשל בעוון כלשהו, והרי 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא', יסולח לו בזכות ההקרבה ומסירות-הנפש שלו".
רבי דובער עצר פעם נוספת, ואז השלים את דבריו: "ושלישית – ובזה מכוונת תשובתי גם אליך, ר' משה-יצחק – תנוח דעתכם והסירו דאגה מלבכם בענייני קפדות ואזהרות, אפילו אם מקורן בצדיקים גדולים ורמי-מעלה. שכן, כאמור, איש-הצבא נשפט אך ורק על-ידי מפקדו הישיר ולא בשום בית-משפט אחר. ומי שקשור לאבי הקדוש (הריני כפרת משכבו), מובטח לו כי לא יינזק בגין כך מאיש!".
החסיד ר' משה-יצחק מיאס האריך ימים ושנים עד קרוב לגיל מאה, ולאחר הסתלקות כ"ק ה'אדמו"ר האמצעי' זיע"א זכה להסתופף גם בצל חתנו וממשיך דרכו, הגה"ק רבי מנחם-מענדל, בעל 'צמח צדק' מליובאוויטש זיע"א.
מאת הרב זלמן רודרמן הי"ו, מתוך הסדרה 'בין הדגים לזמירות'
