לאחר הסתלקות רבו, הצדיק הנודע רבי שמחה-בונים מפשיסחה, הסתופף רבי חנוך-העניך הכהן מאלכסנדר בצילו של רבי יצחק-מאיר אלתר, מייסד שושלת גור, בעל 'חידושי הרי"ם' ומגדולי צדיקי ופוסקי דורו.
באחת מנסיעותיו לחצר רבו בגור, והוא עדיין רבה של פרושניץ, התברר לרבי חנוך-העניך, לתדהמתו, כי צרור כספו נעלם. בדק בכיסי בגדיו, רוקן את תרמילו, חיפש גם בעגלה עמה הגיע, אך העלה חרס בידיו.
הצרור הכיל כסף רב מאוד, שנמסר לו על-ידי שניים מעשירי פרושניץ. הללו שביקשו להפקיד את כספם לתקופת מה בידי איש נאמן, בחרו ברב העיר אשר בחפץ לב נעתר לבקשתם. תחושת האחריות העמוקה שחש רבי חנוך-העניך עלפי השניים היא שגרמה לו לשאת את הכסף עמו, גם בנסיעתו לגור.
הוא לא ידע את נפשו מרוב צער. כיצד יביט בפני האנשים שסמכו עליו וכיצד ינחמם על אובדן כספם! אילו רק יכול, חשב בליבו, היה מוציא כסף משלו ומפצה את השניים. אולם רבי חנוך-העניך עצמו – על-אף מעמדו הרם – חי בדחק רב.
עם כניסתו לבית-המדרש בגור שיתף במצוקתו את אנשי החצר ואת החסידים שבאו אף הם לחסות בצילו של הרבי. מאן דהו העלה חשד כי העגלון שהסיעו מפרושניץ הוא הגנב. אבל רבי חנוך-העניך מיהר לבטל את הדברים בהינף יד. "מכיר אני עגלון זה כאדם כשר וחלילה לנו לחשוד בכשרים", פסק.
זמן קצר לאחר מכן נכנס רבי חנוך-העניך לחדר הרבי כדי לתת לו שלום, כנהוג. הרבי הבחין מיד בפניו הנפולות של תלמידו הגדול ושאלו על כך. סיפר לו רבי חנוך-העניך על הצרה שניחתה עליו. הרבי הרהר רגע קל ומייד חייך אליו בעידוד. "אל דאגה", אמר, "כספך יושב לך בשלמותו".
אבל פניו המיוסרות של רבי חנוך-העניך העידו כי דברי הרבי לא הפיגו את דאגתו. "בלי הכסף לא אוכל לחזור לפרושניץ", אמר בהתייסרות.
"הלוא כבר אמרתי לך כי הכסף יושב לך בשלמותו!", אמר לו הרבי בנימת קפידה.
פנה רבי חנוך-העניך לאכסניה שבה התארח. אחד החסידים, ר' הירש-לייב מוורשה, בא לבקרו בחדרו ומצאו טרוד ומודאג. מדי פעם בפעם אף פרצה מקרבו אנחה כבדה.
"אנחות אלה על שום מה?!", הביע ר' הירש-לייב את תמיהתו. סיפר לו רבי חנוך-העניך על הצרה שפקדה אותו.
"ולרבי כבר סיפרתם על כך?", שאל ר' הירש-לייב בטבעיות. "בוודאי!", השיב רבי חנוך-העניך ואף שיתף את איש שיחו בדברי הארגעה של הרבי.
"אם-כן תמהני עליכם", הגיב החסיד הוורשאי בישירו?ת, "הרי רבנו הבטיח מפורשות כי הכסף יוחזר בשלמות?!".
●
חלפו כמעט שלושה ימים. השעה הייתה שעת בוקר, לאחר תפילת שחרית. סביב רבי חנוך-העניך, שנחשב בכיר תלמידיו וחסידיו של ה'חידושי הרי"ם', ישבו מספר חסידים, ששתו את דבריו בצמא. בין החסידים היה גם ר' הירש-לייב.
לפתע נכנס אדם לבית-המדרש, הטיל צרור כסף על השולחן וחמק כלעומת שבא. הוא עשה זאת כל-כך מהר עד שלא היה אפשר להבחין בזהותו. רבי חנוך-העניך קלט מיד כי זהו צרור הכסף שנעלם ממנו וביקש מהחסידים שסביבו לתפוס את האיש ולהחזירו לבית-המדרש.
כעבור דקות מספר הובא האיש והנה נוכח רבי חנוך-העניך כי זהו אכן העגלון שהביאו מפרושניץ לגור. תפוס בידי החסידים עמד העגלון חיוור ומבוייש, שותק כדגו. לנגד עיניו ספר רבי חנוך-העניך את הכסף, והתברר כי הוא הוחזר לידיו עד לפרוטה האחרונה.
"ספר לנו כיצד הגיע הכסף לידיך ומה גרם לך להשיבו", אמר רבי חנוך-העניך לעגלון.
נאנח העגלון ואמר: "מאז עומדי על דעתי, לא נכשלתי בנטילת ממון שאינו שלי ומעולם לא שלחתי ידי ברכוש הזולת. אולם בהגיענו לפני כמה ימים לגור, בשעה שכבודו ירד מהעגלה, נפל הצרור מכיסו. הרמתיו והצצתי לתוכו. למראה הכסף הרב הסתנוורו עיניי. לפתע צפה ועלתה מול עיני רוחי דמות בתי הבוגרת שהגיעה לפרקה ורק בשל עוניי איני מצליח למצוא לה חתן הגון. באותו רגע גבר עליי יצרי". באומרו זאת פרץ העגלון בבכי נסער.
הנוכחים בבית-המדרש, שהקיפו את העגלון בטבעת הדוקה, הביטו בו ברגשות מעורבים של תרעומת ורחמים. רבי חנוך-העניך, לעומתם, נתן בו מבט שכולו רוך וסלחנות.
לאחר שנרגע במקצת, הוסיף העגלון וסיפר: "האצתי בסוסים כדי להגיע במהירות האפשרית לפרושניץ. בהיכנסי לביתי הייתי טרוד ועייף. צנחתי על מיטתי ושקעתי בשינה עמוקה. לפתע נגלה אליי איש זקן, בעל פנים מאירות והחל לגעור בי: 'גנב! החזר את הכסף לרב העיר!'. התעוררתי ומיד שבתי ונרדמתי, באומרי לעצמי כי האיש בחלום אינו אלא קול מצפוני שהקיץ לפתע. אך הזקן הדור-הפנים לא הרפה. שוב בא בחלומי, הפעם החזיק בידו מקל והחל לחבוט בי. 'קום', קרא אליי, 'החזר את הכסף לבעליו, ולא – בן-מוות אתה!'.
"הבטחתי לזקן כי עם שוב הרב לפרושניץ אשיב לו את כספו. 'שלגים יורדים, רוחות מנשבות והקור חודר לעצמות; איך אוכל כעת לחזור לגור?!', טענתי.
"אולם דבריי לא שכנעוהו כלל. 'סע תכף ומיד!', הרעים עליי והוסיף להכותני במטהו. לא הייתה לי אפוא ברירה אלא לקום ממיטתי ולצאת לדרך. והנה אני עומד כאן לפניכם, בוש ונכלם, מחזיר את הגניבה".
●
דממה השתררה בבית-המדרש כשסיים העגלון את וידויו. "אין בליבי עליך, וטוב עשית שהחזרת את הכסף", נענה רבי חנוך-העניך. "אולם עצה לי אליך", הוסיף ואמר, "מכיוון שבאת לכאן כמה פעמים ומעולם לא נכנסת פנימה לראות את הרבי, הבה ניכנס אליו כעת שנינו, אתה ואני. כך, לפחות, יצא מכל הסיפור הזה דבר טוב".
הסכים העגלון להצעה. לאחר שנח קמעה מטורח הנסיעה הבהולה מפרושניץ, פנה להיכנס אל הקודש פנימה, מלווה ברבי חנוך-העניך. ממרחק מה ניצבו מספר חסידים שהיו מודעים לכל סיפור הגניבה והחזרתה.
התלמיד הגדול והעגלון מפרושניץ התייצבו בפתח חדרו של הרבי. כשראה העגלון את פני הצדיק, נסוג לאחוריו בבהלה. "הלוא זה האיש מהחלום!", פלט אחוז הלם, "זה הוא!…".
הביט בו הצדיק בעיניים מלטפות והוא נרגע. רק אז העז העגלון להתקרב אל הרבי. רבי חנוך-העניך פסע פסיעה אחת פנימה וסגר אחריו את הדלת.
ביטחונו העצמי של העגלון הפשוט שב אליו. "מילא לדרוש ממני להחזיר מיידית את הגניבה…", אמר בקול ענות חלושה, "אבל מדוע כבודו היכה אותי?!".
דבריו האחרונים של האיש שנתפס בקלקלתו, גררו תגובה קשה ומייסרת. "כלום סבור הינך כי העולם הוא 'הפקר' ואיש כל הישר בעיניו יעשה?!", נזף בו הצדיק בהישירו אליו מבט. "אם כך חשבת, טעות מרה היא בידך! העולם הוא עולמו של הקב"ה אשר קבע לו חוקים וכללים. יש דין ויש דיין!".
כעבור רגע נוסף המשיך הצדיק ואמר: "חזור בשלום לביתך וקבל עליך מהיום והלאה לעשות את מלאכתך ביושר ובנאמנות, ואזי ייטב לך".
לאחר מכן שב רבי חנוך-העניך אל חבורת החסידים שהמתינה מחוץ לחדר וציפתה לשמוע מה אירע בתוכו. בהתרגשות עצומה תיאר את תגובתו המיידית של העגלון למראה פני הרבי. לבסוף הפטיר באומרו: "מופת כזה, נאה היה לבעל-שם-טוב הקדוש בכבודו ובעצמו!".
מאת הרב זלמן רודרמן הי"ו, מתוך הסדרה 'בין הדגים לזמירות'
